היא הגיעה כבכל יום לעבודה שמחה ומאושרת, מקום עבודה חדש, חצי שנה בתפקיד, תפקיד ניהולי ראשון אחרי הרבה שנים של עבודה קשה וציפייה.
כביכול עוד יום שגרתי, שיחות עם העובדים, ישיבות דוחות...
המנכ"ל הגיע לחדרה וביקש ממנה לבדוק משהו, היא אמרה לו שזה בטיפול. כשהחלה לטפל בעניין עלו קצת קשיים ובעיות. המנכ"ל התקשר וכעס מאוד.
לאחר כמה דקות הגיע לחדרה ומתוך חמת זעם, לקח כיסא וזרק לתוך החדר שלה צעק ויצא מהחדר. לרגע היה שקט, היא הייתה בשוק, לא הבינה מה קרה כאן עכשיו. ישבה כמה דקות ללא תזוזה וניסתה לעכל מה קרה כאן עכשיו.
המקום המה עובדים רבים, אף אחד לא העז להתקרב לחדר.
לאחר 10 דקות אחד המנהלים הגיע לבדוק מה האם נפגעה ומה פשר הרעש והצעקות.
ישבה מולו אישה צעירה מבוהלת ומפוחדת ממררת בבכי ורועדת. הוא הביא לה מים כדי שתירגע אך זה לא עזר.
במשך שעה שלמה היא ישבה כמו ילדה קטנה מבוהלת ומפוחדת ולא הצליחה להירגע.
היא לא רצתה להישאר שם עוד רגע, אבל לא הייתה מסוגלת לקום ולנהוג. המנהל שליווה אותה הסיע אותה הביתה.
המנכ"ל לא התקשר, לא התעניין שלא לדבר על להתנצל.
האישה הזאת הייתה אני לפני 6 שנים, הייתי בתפקיד ראשוני בתור מנהלת משאבי אנוש יחידה.
הפגיעה לא הייתה פיזית אלא נפשית, לקח לי 3 חודשים לצאת מהטראומה.
זה היה תפקיד חיי ועבדתי קשה בשבילו, ממש פרחתי. יחד עם זאת, באותו רגע הבנתי שאני לא חוזרת לשם, לא משנה מה. אני בתור מנהלת משאבי אנוש צריכה לתת דוגמא לכל העובדים ובעיקר לנשים שעובדות שם.
מאז כמובן עבדתי בתפקידי ניהול במספר ארגונים והיום אני עובדת כעצמאית בייעוץ ושירותי משאבי אנוש וייעוץ ארגוני. היום אני עושה את הבחירות הנכונות עבורי הן מבחינת האנשים איתם אני עובדת והן מבחינת הארגון.
במקום שיש בו אלימות לא נשארים! אסור לתת יד לאלימות לא משנה אם זה בבית או בעבודה.