ג'וש ברסין, חוקר בתחום משאבי אנוש טוען כי בשנה האחרונה היה מהפך מדהים בנושא העבודה מרחוק. הוא טוען כי, בקרב אלה שיכולים לעבוד מהבית, 71% מהאמריקאים עובדים רוב הזמן מהבית, 87% אומרים שיש להם כלים מצוינים, והעובדים מחוברים בערך כמו שהיו לפני המגיפה.
לאחר המגיפה כנראה שהאחוזים של עבודה מהבית ירדו ל – 51%, שהם בכל זאת פי שתיים מהנתונים לפני המגיפה (20%).
ג'וש ברסין עשה השוואה בין רמות ההכנסה השונות בנוגע ליכולת של העובד לבצע את ההתחייבויות שלו, והראה שהפער כאן גדול עוד יותר. הוא טוען ש"עבודה מרחוק" היא החלוקה המעמדית החדשה האולטימטיבית.
המחקר שלו אמנם נעשה בארה"ב, אך הנתונים מאוד דומים למה שקורה בארץ.
בקרב בעלי הכנסה נמוכה 76% לא יכולים לבצע את ההתחייבויות שלהם למקום העבודה מהבית, בעוד 24% יכולים.
בקרב בעלי הכנסה ממוצעת 63% לא יכולים לבצע את ההתחייבויות שלהם למקום העבודה מהבית, בעוד 37% יכולים.
בקרב בעלי הכנסה גבוהה 44% לא יכולים לבצע את ההתחייבויות שלהם למקום העבודה מהבית, בעוד 56% יכולים.
מבחינה פיזית לקבוצת בעלי ההכנסה הנמוכה יותר קשה יותר למצוא פינת עבודה משרדית בבית.
ולעובדים צעירים (מתחת לגיל 50) קשה הרבה יותר, הם מרגישים פחות מוטיבציה, פחות מסוגלים להיפגש ולהתחבר עם בני גילם, ופחות פרודוקטיביים באופן כללי. למעשה, עובדים צעירים הם "בעלי מוטיבציה חצי" מאנשים מבוגרים.
בחודשים הראשונים של המגיפה מיהרנו לקנות מחשבים, ריהוט חדש, שולחנות, מצלמות, להקים זום או צוותים, וליצור כל מיני מערכי משרדים ביתיים כדי שיהיה לנו קל יותר להסתגל אליהם. אך זה לא עבד לכולם, עובדי התפעול והשירות לא הצליחו להשיג את ההטבות הללו. צעירים מאסו בחיי "העבודה בבית". והורים צעירים, אימהות ואנשים עם ילדים למעשה סבלו.
לגבי היבטים ספציפיים של התפקיד, שליש אומרים שהם מרגישים פחות מחוברים לעמיתיהם לעבודה, 26% אומרים שקשה להם יותר לאזן את אחריותם במאזן עבודה-משפחה, בערך אחד מכל חמישה אומר שיש לו פחות ביטחון תעסוקתי פחות הזדמנויות לקידום (19% לאחד), ו -16% אומרים שקשה לדעת מה הממונה שלהם מצפה מהם.
המסקנה היא שלימוד עבודה מרחוק לוקח זמן.
בהכנת תוכניות חוויית עובדים לשנת 2021, כדאי לשים לב לשני דברים חשובים: האם אנו מעניקים לצעירים את החיבורים וההתקדמות שהם צריכים? האם עובדים בעלי הכנסה נמוכה יותר מסוגלים לעבוד בבית כאשר הם רוצים?